ארץ יפה ניו-זילנד, אולי היפה בעולם. אבל למה כל כך רחוקה? ואולי היא כל כך יפה כיוון שהיא רחוקה, ובני אדם הגיעו אליה כל כך מאוחר בהיסטוריה שעוד לא הספיקו לקלקל.
מה עשינו היום? נסענו לאיטנו לכיוון קאיקורה, חצי-אי נחמד בחוף המזרחי של האי הדרומי. כתוב בספרים שיש כאן לווייתנים ודולפינים והמון חיות מגניבות. רצינו לשוט ולראות אותם, אלא שהמחיר היה בלתי סביר בעליל וויתרנו על ההפלגה.
במקום זה עצרנו בגן משחקים ליד הכביש הראשי שגם היו בו כמה דוכנים למיניהם. אחרי כן הלכנו לקצה חצי האי לצפות בסלעים ובציפורים ומשם המשכנו לנקודת תצפית גבוהה שבה ראינו את קווי החוף משני הצדדים.
המשכנו מעט צפונה ובדרך, ממש לצד הכביש, הייתה מושבה ענקית של כלבי ים ניו-זילנדים. היו שם יותר מ-100 פריטים מהחיות המקסימות האלה. זה מדהים איך הם שכשכו את הגוף בבריכות קטנות שנוצרו בין הסלעים, טיפסו על כל מקום אפשרי וגם רבו ביניהם, אורי לא רצה ללכת משם, אבל בלית ברירה המשכנו הלאה לא לפני שצלמנו המון.
הגענו לבלנהם (Blenheim), יישוב ניו-זילנדי קטן על הכביש הראשי לפיקטון (Picton). בתים קומה אחת, תחנת דלק (תדלקנו) ומרכז מסחרי קטן.
המשכנו לכיוון הפיורדים הצפוניים של מחוז מרלבורו. הם יפהפיים ולא פחות מרשימים מאלה של פיורדלנד. אמנם אין כאן שלגים ומפלים אבל צבע הטורקיז של המים מדהים ומשתלב יפה עם היערות הירוקים שצונחים לתוך הים מההרים שמסביב.
נסענו בדרך מאוד תלולה ופתלתלה במהירות 25 קמ"ש. כל כמה דקות עצרנו לצלם. הגענו לפארק קרוואנים על חוף הים לקראת ערב והחלטנו להישאר למנוחה.
זהו, הגוזלים עייפים. גם הציפורים הגדולות עייפות. אכלנו ארוחת ערב. מחכים שהשמש תשקע כדי לשכשך קצת במים. ייתכן מאוד ומחר נזוז רק מעט אם בכלל, לא יזיק לנו.
עד כאן, הפיורדים הצפוניים, האי הדרומי ניו-זילנד. 6 בפברואר 2010.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה