אתמול נסענו המון והגענו הכי רחוק בחוף המערבי. הילדים בקשו שלמחרת לא נזוז כי הם גמורים מעייפות. הבטחנו!!!
קמנו בבוקר בעצלתיים, ארגנו ארוחה נחמדה, הבנות למדו חשבון ואנגלית. יוסי טפס על גבעה נחמדה וצפה על הנוף. אבל, התבאסנו מזבובי החול שהיו באזור בהמוניהם. הבני-זונות ולא הפסיקו לאכול לנו את הרגליים עד שהחלטנו לברוח משם וכמה שיותר מהר...
נסענו דרומה לכיוון ווסטפורט, יעני הנמל המערבי, עברנו שוב בדרך הפתלתלה לאורך המצוקים שעל החוף. הגענו לאחר שעה ומשהו לווסט פורט שם עצרנו לענייני לוגיסטיקה שזה בגדול תדלוק מיכל מלא, מילוי מים מתוקים וכמובן ריקון שפכים – כמו אנייה המוטור-הום הזה והילדים אפילו לא מודעים לכך.
בתוך ווסטפורט מצאנו take away נחמד. הבנות הזמינו פיצה, ההורים צ'יפס, האבא דגים. אכלנו שבענו, נסענו ואורי נרדם בדרך. חצינו מזרחה לכיוון ריפטון (Reefton), ואחר כך עברנו במעבר ההרים היפהפה והפתלתל לואיס פס. כל פסגה מתנשאת לשמיים וכל עמק יורד לתהום והכביש זורם ביניהם. כמובן שעש נהרות, גשרים ומה לא... הכל בתמונות.
לקראת ערב הגענו לנקודת שינה ליד האנמר ספרינגס (Hanmer Springs), יש פה מעיינות חמים שמחר אנחנו מתכננים להיכנס אליהם. כל אחד נשנש לעצמו משהו והנה עובר לו עוד יום. כך נסענו לנו יותר מ-300 ק"מ ביום שלא תכננו לזוז בו.
ההורים ישבו על המשך הטיול ונראה שבעוד 9-8 ימים נעבור לאי הצפוני. אחרי אוסטרליה לוחות הזמנים פה פחות גמישים ואם רוצים להספיק הכל צריך גם לתכנן.
השבוע הקרוב יהיה בדגש חלקו המזרחי של האי הדרומי מכרייסטצ'רץ' צפונה והחוף הצפוני.
עד כאן, ליד האנמר ספרינגס, האי הדרומי ניו-זילנד. 2 בפברואר 2010.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה