בשורה תחתונה עברנו צפונה, החוויה הייתה די מרשימה. סביב השעה 9 בבוקר הגענו לרציף המעבורות של פיקטון. מן הסתם לא היינו לבד וחיכו איתנו עוד כמה עשרות כלי-רכב בגדלים שונים, חלקם היו משאיות ענקיות שגררו שני טריילרים.
לאחר מכן נבלענו כולנו בתוך בטן האנייה ועלינו לסיפון העליון. אורי שאל איפה הקרוואן וכשענינו שהוא בבטן האנייה, הוא שאל אם היא בלעה אותו? התגלגלנו מצחוק.
האנייה הזו ענקית בכל קנה מידה. היא הפליגה 92 ק"מ מפיקטון לוולינגטון בערך ב-3 שעות. יש בה הכל. קולנוע, חדר משחקים לילדים, מרכז מידע, מסעדה ובית קפה, כספומטים, טלפונים ציבוריים, פינת משחקי מזל והמון מרפסות ונקודות תצפית לכל פינה.
ההפלגה בפיורדים הייתה נעימה, מים שקטים ונופים חבל"ז. כשיצאנו למצרי קוק והאי הדרומי התרחק כל שנותר הוא הצוקים הגבוהים והענן הלבן הארוך שמכסה את ניו-זילנד דרך קבע.
למרות הים הנוח, רוב המשפחה (אסתל, אריאל, אורי) סבלה מהים. אריאל ואסתל נרדמו, אורי גם הקיא פעם אחת וגם הקיא קצת על יוסי בדיוק כמו הבדיחה על הרכבת.
הגענו למפרץ וולינגטון, צלמנו כמה תמונות של גורדי השחקים בקו החוף ומיהרנו לפארק הקרוואנים של Top-10 הסמוך. יקר, אבל למי יש כוח לחפש פארקים זולים במצב העייפות שלנו.
אריאל לומדת חשבון, הילה בגן-שעשועים, אורי צופה בסרט, יוסי כותב ואסתל מבשלת.
עד כאן, הבירה וולינגטון, האי הצפוני ניו-זילנד. 9 בפברואר 2010.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה