נתחיל מהסוף. ה כ ל ב ס ד ר!!! כשהיינו בלונג-שנג שיחקנו עם אורי, תנועה לא נכונה של יד ימין שלו גרמה לפריקת המרפק. זה היה באמצע היום, נסענו כמתוכנן ליאנג-שואו כשבמשך הנסיעה הוא ישן ואסתל החזיקה לו את היד.
לאחר התייעצות בינינו לבין עצמנו הלכנו לחדר המיון של ביה"ח המקומי, אחרי 15 דקות היינו בחוץ לאחר שרופא נחמד החזיר את העצמות למקומן. כעבור חצי שעה היינו במסעדת "מימוזה" (בעלת המסעדה המקסימה הלכה איתנו קודם לביה"ח), אכלנו ארוחת ערב דשנה ואוריקו שלנו חזר לחייך ושכח לגמרי מהמקרה, חזר להשתולל והיה מרוצה מכל ההמולה סביבו.
חוץ מזה עבר עלינו יום נהדר. בדיעבד טוב שהחלטנו להישאר לילה בלונג-שנג, כך יכולנו לספוג את אווירת המקום. בחרנו מלון נחמד עם חדר גדול שצמודים לו מקלחות ושירותים (לא טריוויאלי בסין), כל המלון היה בנוי עץ אורן והריח היה נעים בכל מקום.
כמה שהמקום רחוק, גבוה ונידח אין יותר מקומות נידחים בסין. בלובי של המלון יש אינטרנט במהירות 100 מגה-בייט, עד לפני כמה שנים לא היה פה קו טלפון והיום המקום שורץ טלוויזיות וצלחות לווין.
למרות זאת, עדיין רב האנשים חקלאים מרודים שמרוויחים פרוטות, חלק מהתושבים מתפרנסים מנשיאת תיירים על אפריונים במעלה המדרגות התלולות ונשים מבוגרות סורגות לאורך הסמטאות או נושאות סלים כבדים עם מזוודות ותיקים של תיירים.
לאחר ארוחת בוקר נחמדה ומשביעה יצאנו עם וונדי לטיול לכיוון הכפר הסמוך. שם אין בתי מלון ואין אינטרנט. בכניסה לכפר פגשנו אם ובנה הפעוט, יוסי ואריאל עשו לו פרצופים והוא החזיר לנו בחיוכים.
טיילנו לאורך סמטאות הכפר. התרשמנו מהבנייה המשלבת הכנת משטח המורכב מאלפי סלעים, עליהם יציקת בטון ובהמשך קונסטרוקציית עץ שרק השדים יודעים איך הם מחזיקים מעמד. אבל כשרואים בתים בני מאות שנים שעומדים על תילם כנראה שהעסק עובד.
לכל אורך הדרך פגשנו את ארוכות השיער וצעדנו בשבילים תלולים כשמדי פעם חוצים אותנו סוסים, חקלאים עם בול עץ במשקל 200 על גבם וזקנים שנראה שמעולם לא יצאו מהכפר. אכלנו צהריים באחת המסעדות הנחמדות בכפר,והתחלנו לצעוד לכיוון תחנת האוטובוס המקומית.
בדוכנים שלאורך הדרך ניסו הנשים החביבות לשכנע אותנו לקנות ממרכולתן הצבעונית. עוד אתמול במעלה ההר ראינו שעון מיוחד ויפה שהילדים החליטו שהם רוצים לקנות לסבא ג'ו. ביקשו עליו מחיר מופרז וויתרנו בידיעה שבטוח נמצא זול יותר. למרגלות הכפר לפני תחנת האוטובוס המקומית היו מספר דוכנים. שוב ראינו את השעון הנכסף. בררנו את המחיר וכאן הוא היה כבר שפוי יותר. אריאל החליטה שהיא קונה אותו ויהי מה.
הילדה ניהלה משא ומתן כמו גדולה. סבא ג'ו היה גאה בה אם היה רואה אותה מתווכחת והולכת מצליחה להוריד עוד קצת ושוב הולכת ואז חוזרת עם סכום הכסף שאותו היא מוכנה להוציא וכשהמוכרת ראתה את הכסף היא הסכימה למכור לה את השעון. אנחנו ההורים היינו כל הזמן צופים מרחוק. לא התקרבנו לרגע כדי לא להפריע לאלופה בניהול המשא ומתן. איזו תחושת גאווה הייתה לאריאל לאחר שהצליחה.
בזמן שחיכינו לאוטובוס שיוריד אותנו מהכפר לאוטובוס ליאנג-שואו אורי פרק את המרפק. לא ידענו מה בדיוק קרה לו, הוא מאוד בכה נסענו באוטובוס קצרצר במורד ההר לתחנה הראשית ומשם אוטובוס ליאנג-שואו.
כל הדרך אסתל החזיקה לו את היד שלא תזוז כל תזוזה לוותה בכאב. מזל שבמשך רוב הדרך (למעלה משלוש שעות) הוא ישן. כשהגענו למלון והשכבנו אותו על המיטה והצלחנו סוף-סוף להבין איפה בדיוק כואב לו. הסקנו שהוא פרק את המרפק ושחייבים רופא שיחזיר לו את המרפק.
הלכנו לבקש עזרה מאחד מחברינו ביאנג-שואו. את ווליאם לא מצאנו אז הלכנו למסעדת "מימוזה" והבחורה שמנהלת את המקום באה איתנו לבית החולים תרגמה ועזרה לנו להסתדר שם. לא ייאמן שרבע שעה אחרי שהמרפק חזר למקומו אורי צחק אכל ושיחק כאילו כלום לא קרה. שאלה יהיו צרותינו א מ ן!!!
עד כאן, יאנגשואו 阳朔, סין 中国 20 במארס 2010.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה