הטיול הגדול המשך: אוקלנד

התעוררנו בבוקר למקרר ריק, בחוץ היה אפרורי ואף ירד גשם לפרקים בלילה. כמו שאמרה המלכה האוסטרית-צרפתית: "אם אין לחם תאכלו חצץ", התארגנו די מהר ונסענו היישר למרכז הקניות של countdown כדי להשלים את מלאי המזון לארבעת הימים הקרובים ולהרגיע את הקיבות העצבניות של הקטינים במשפחה.

קנינו, אכלנו, שבענו, נרגענו ו... נסענו למוזיאון אוקלנד. הפכנו למשפחה תרבותית בטיול הזה, עד עכשיו הלכנו לראות סרט נחמד או מנוי להצגות ילדים. ועכשיו... מוזיאונים בלי הפסקה.

מעניין מוזיאון אוקלנד בדיוק כמו מוזיאון אוטאגו וזה שבוולינגטון. יש כמובן אגף המוקדש לתרבות המאורית, אגף זואולוגי ואגף של כלל תרבויות העולם. במונחים גלובליים ניו-זילנד היא קבוצת איים רחוקה אי שם בדרום מערב הפאסיפיק והדרך ללמד את הצעירים על שאר העולם היא בין היתר דרך מוזיאונים. אורי כהרגלו התלהב מהקטע של הרי געש ורעידות אדמה וצפה בסרט של ההתפרצויות הגעשיות מספר פעמים.

יוסי התלהב מהמאורים וצלם בלי הפסקה סירות קאנו, צ'יפים וגילופים בעץ.

יוסי הסביר להילה על צ'ארלס דארווין, מסעותיו בעולם במאה ה-19 ורקע כללי על הספר "מוצא המינים – The Origin Of Species".

כלומר שלפינגווין אין כנפיים כי הוא לא צריך לעוף ואילו לאלבטרוס יש כנפיים ענקיות כי הוא צריך לעוף רחוק, ובעיקר שהאדם הוא קוף ולא נחמד במיוחד.

אחרי קצת יותר משעתיים נסענו במוטור-הום לסיור במרכז אוקלנד.

ראינו בתים יפים, גם חדשים גם ישנים, נהנינו מקצת עיר והמשכנו הלאה לבית של משפחה ישראלית שקבלה עבורנו את מדריך הלונלי-פלנט לסין ואת הדיסק און קי עם סרטים שסבתא קלרט שלחה מישראל.

אחרי שיחה קצרה עם הדס על החיים בניו-זילנד, נסענו לדבנפורט כדי לראות את קו החוף של אוקלנד מצידו השני של המפרץ (כמו לראות את מנהטן מניו-ג'רזי).