לסבא לאון עליו השלום היו הרבה סיפורים ומעשיות. אחת מהן סיפרה על "יהודי אחד" שבנה את ביתו בפסגת הר גבוה ורחוק. "למה כל כך גבוה ורחוק?" שאלו חבריו. ענה היהודי: "כדי שלאורחים יהיה קשה להגיע וקל ללכת". לסבא לקח שעה לספר את הבדיחה הזו כיוון שהוא היה צוחק לפני הסיפור, תוך כדי וכמובן אחריו.
היום הגענו ללונג-שנג (Long-Sheng) ואין לנו ספק שה"יהודי אחד" הוא בכלל סיני וההר הרחוק והגבוה הוא כאן.
כבר אתמול בלילה פינינו את רב הציוד שלנו למסעדת מימוזה ביאנג-שואו. ה-concierge במלון המצועצע שלנו רדף אחרינו ורצה את המפתח. הסברנו לו שאנחנו חוזרים לישון בעוד כמה דקות. עד שבא מתורגמן לא עזרו שום מילים או תנועות ידיים – בסוף האדון התרצה וחזר ל-conciergerie בכניסה למלון.
הבוקר בשעה 7:30 כבר היינו בעמדת ההמתנה לאוטובוס התיירים ברחוב הראשי של יאנג-שואו.
גם וונדי הצטרפה אלינו למסע. אנחנו לא ממש צריכים אותה אבל זה סוג של מערוף/ג'סטה/probono שנחמד לנו איתו.
האוטובוס נסע צפונה לגווילין וממנה עוד כשעה לכיוון לונג-שנג, סה"כ 170 ק"מ ב-3 שעות וקצת. אנחנו בוגרי המדבר האוסטרלי – קטן עלינו. בדרך פטפטנו עם זוג סינים שחיים למעלה מ-30 שנה בסן-פרנסיסקו והם באו לביקור מולדת.
ירדנו מהאוטובוס לתחנה הראשונה וכבר נתקלנו באטרקציה של בנות המיעוטים באזור. כמו בסא-פא בווייטנאם וכמו בצפון תאילנד, גם פה התפתחו מיעוטים ויש כמה שבטים שונים. בתאילנד הן נקראות ארוכות הצוואר, פה הן נקראות ארוכות השיער. שיער של גברת כזו מגיע בקלות לאורך של מטר וחצי. אמנם רב הזמן הוא קלוע בצורות שונות שמסבירות על סטאטוס כמו רווקות, נישואין, הורות וכו'.
הגענו לחצי כפר לאורכו של נהר. חצינו גשר תלוי פעמיים. הגשר מאוד היטלטל תוך כדי חצייתו. מה לעשות סין היא עדיין לא ניו-זילנד. הכפר נחמד, כבר ממוסחר לגמרי. מנסים למכור לך מכל הבא ליד. הנשים לבושות בבגדים מסורתיים ויש גם מופע פולקלור רעשני שהפעם החלטנו לא להיכנס אליו.
מעט לפני לונג-שנג החלפנו אוטובוס ולקחנו אחד אחר שטיפס במעלה ההר התלול שגובהו לא פחות מ-1916 מטר.
כשמגיעים לתחנה המרכזית מטפסים עוד כמה מאות מטרים בלפחות 1,000 מדרגות עד למסעדה בה אכלנו צהריים עשירה ומגוונת. הייתה לנו אפשרות לעלות למעלה באפריון, אך המחיר יקר ואין לנו אופי אריסטוקרטי.
אורי נרדם לפני שהגענו אז ההורים התחלקו בנשיאתו במעלה ההר. אכן לאורחים קשה להגיע... התמקמנו לנו במלון שכולו עשוי עץ אורן על יסודות של בטון וסלעים דחוסים. כל הכפר בנוי בצלע של הר ולהגיע לחדר במלון צריך לטפס גם כמה עשרות מדרגות לא פחות תלולות. יוסי אמר שניתוחי מעקפים אף אחד לא צריך פה. כולם אוכלים ירקות ועושים כל היום כושר.
לאחר התמקמות יצאנו לסיור של כמעט 3 שעות במעלה הכפר ולאורך טראסות האורז האינסופית שבעונה זו של השנה מלאות בחרדל.
כמו כל מקום נידח האנשים שלווים ומקסימים, מבנים יפיפיים, גגות מלאים ברעפים, ילדים תמימים, נשים בלבוש מסורתי, פועלים בשדות האורז סוסים, כלבים, תרנגולות, ירקות, מסעדות ומלונות בכל פינה, חנויות לתיירים, חנויות מזון וכו'.
ובלי קשר לכל אלה היום חגיגת הבר-מצווה של תום הר בקיבוץ צרעה. גם משפחת חלאק וגם משפחת טסטסה על רכיביה נמצאות שם. כל היום חשבנו עליהם ועל הכיף הגדול שיכל להיות לו היינו שם ביחד איתם. לא נורא עוד 8.5 שבועות ניפגש.
עד כאן, לונג-שנג, סין 中国 20 במארס 2010.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה