סוף-סוף יצאה השמש ובגדול, גם היום הזה היה יום גדול עם חוויות שתקפו את כל החושים האפשריים.
כמובן שהתארגנו בלוגיסטיקה. איך אפשר בלעדיה. יצאנו מנקודת השינה לכיוון טה-אנאו. החנינו את המוטור-הום בסמוך לספרייה הציבורית שבה יש אינטנט אלחוטי בחינם!!! ממש נס, אולי נשאר כאן עד סוף הטיול. מעברו השני של הכביש יש לונדרומט נחמד. אז גם כביסה ולאחריה מייבש היו חלק מסדר היום המשפחתי. לאחר מכן השלמנו מוצרים בסופר-מרקט המקומי ויצאנו להפלגה מ ד ה י מ ה!!!
השמש יצאה, הרוח שככה ואגם טה-אנאו שרק אתמול היה סוער ואפור היה היום שקט וכחול, כאילו מישהו נתן לו פרוזאק, ווליום ועוד כמה חפיסות של כדורים נוגדי דיכאון. יצאנו להפלגה בת 16 קילומטר. הנוף היה מטריף, פסגות מושלגות של הרי קפלר בצפון הרחוק, פיורדים ומפרצונים שנשברים בצורות שרק הטבע יכול ליצור, המון מים צלולים, יערות גשם עבותים ומצלמה שלא מפסיקה להקליק.
הגענו לחלקו הצפוני מערבי של האגם כדי לצפות בתולעים הזוהרות. אלה תולעים שחיות במערות חשוכות וריאקציה במערכת העיכול שלהן גורמת לשחרור של זרחן שמאיר את הסביבה ועוזר להן לתפוס את טרפן. לאחר הסבר קצר נכנסנו לתוך קטע של מערה שנמשך לאורך קילומטרים בעומק ההר. יש נחל פנימי במערה שזורם בשצף קצף בין הנקיקים ונותן להם מראה מרענן ונעים של גווני חום בהיר עם מעט כתום. צעדנו כמה עשרות מטרים בשביל מסודר עם הדרכה שהסבירה על התולעים, הקורים הנמתחים מהן ומחזור החיים המרתק.
בשלב מסוים נכנסנו לסירת אלומיניום, היה כל כך חשוך שלא ראינו את המדריך שלנו שהיה פחות מחצי מטר מיוסי וגרר את הסירה לאורך המערה הצרה בעזרת כבלים ממתכת שהשתלשלו מהתקרה ונמתחו לרוחבה.
זה הרגע שבעיני יוסי היה אחד המרתקים והמרגשים בחייו התיירותיים. נכנסנו לחלל אפל לחלוטין. בתקרה היו מספר קבוצות של מאות תולעים זוהרות. נראה שתקרת המערה היא בעצם כיפת השמים וכל תולעת היא כמו כוכב בספירה השמימית. היו שם מקבצים שהזכירו את קסיופיאה, את הצייד ואפילו את הצלב הדרומי שניתן לראותו רק מחצי הכדור הדרומי.
לאחר מספר דקות של התעלות והתפעמות מהיצורים הפשוטים האלה, שתגובה כימית במערכת העיכול שלהן גורמת לבן-אנוש להיות מאושר מתמיד, המשכנו לסיור קצר בקרבת המערה וחזרנו בהפלגה לטה-אנאו.
שוב לוגיסטיקה, או יותר נכון מכאניקה וכימיה. חזרנו למציאות, ניקינו את מיכל השפכים, רוקנו את מיכל המים האפורים (כיורים ומקלחות), מלאנו מיכל מים מתוקים, מלאנו מיכל דלק והספינה מוכנה למסע הבא.
אכן יצאנו למסע, נסענו צפונה מטה-אנאו לכיוון מילפורד. בדרך עצרנו לצלם פסגות מושלגות, אגמים צלולים להפליא שנותנים תחושה של מראה אמיתית, איזה יופי איך הנוף משתקף במים. המשכנו לאגם גון (Gunn), יצאנו לסיור מדהים ביער גשם, כל העצים מלאי טחב וצומחים עליהם מינם שונים של צמחיה משנית. חלק מהעצים בני 600-500 שנה ויש להם גזעים אדירים וצמרת גבוהה מאוד. הרגשנו כמו ביער שרווד בסיפורי רובין הוד. לאחר מעבר ביער המטמטם הגענו לאגם גון העוד יותר מטמטם. כולו מוקף פסגות המזדקרות לגובה של אלפי מטרים, שלגים בפסגות ורוח נעימה.
בין כל אלה, אכלנו, עשינו כלים, רבנו והתווכחנו, צחקנו ולמדנו, שאלנו שאלות ואפילו היה שיעור בעל-פה בכלכלה לבנות. זהו זה מחר בבוקר ניסע למילפורד סאונד, יש לנו שם עוד הפלגה. אחר-כך נראה מה נעשה...
עד כאן, אגם גון האי הדרומי, ניו-זילנד.
23 בינואר 2010.
כמה הפלגות! התמונות ממש מרגשות ועוצרות נשימה. עושה לי חשק לצאת בדרמטיות מהמשרד, ללכת הביתה, לארוז מזוודה ולעזוב לתקופה את מפת ארץ ישראל. הלוואי והיתה לי את האפשרות לטייל קצת ולראות עולם.
השבמחק