יום רביעי, 3 במרץ 2010

אוקלנד




התעוררנו בבוקר למקרר ריק, בחוץ היה אפרורי ואף ירד גשם לפרקים בלילה. כמו שאמרה המלכה האוסטרית-צרפתית: "אם אין לחם תאכלו חצץ", התארגנו די מהר ונסענו היישר למרכז הקניות של countdown כדי להשלים את מלאי המזון לארבעת הימים הקרובים ולהרגיע את הקיבות העצבניות של הקטינים במשפחה.
קנינו, אכלנו, שבענו, נרגענו ו... נסענו למוזיאון אוקלנד. הפכנו למשפחה תרבותית בטיול הזה, עד עכשיו הלכנו לראות סרט נחמד או מנוי להצגות ילדים. ועכשיו... מוזיאונים בלי הפסקה.
מעניין מוזיאון אוקלנד בדיוק כמו מוזיאון אוטאגו וזה שבוולינגטון. יש כמובן אגף המוקדש לתרבות המאורית, אגף זואולוגי ואגף של כלל תרבויות העולם. במונחים גלובליים ניו-זילנד היא קבוצת איים רחוקה אי שם בדרום מערב הפאסיפיק והדרך ללמד את הצעירים על שאר העולם היא בין היתר דרך מוזיאונים. אורי כהרגלו התלהב מהקטע של הרי געש ורעידות אדמה וצפה בסרט של ההתפרצויות הגעשיות מספר פעמים.

יוסי התלהב מהמאורים וצלם בלי הפסקה סירות קאנו, צ'יפים וגילופים בעץ.
יוסי הסביר להילה על צ'ארלס דארווין, מסעותיו בעולם במאה ה-19 ורקע כללי על הספר "מוצא המינים – The Origin Of Species".

כלומר שלפינגווין אין כנפיים כי הוא לא צריך לעוף ואילו לאלבטרוס יש כנפיים ענקיות כי הוא צריך לעוף רחוק, ובעיקר שהאדם הוא קוף ולא נחמד במיוחד.
אחרי קצת יותר משעתיים נסענו במוטור-הום לסיור במרכז אוקלנד.

ראינו בתים יפים, גם חדשים גם ישנים, נהנינו מקצת עיר והמשכנו הלאה לבית של משפחה ישראלית שקבלה עבורנו את מדריך הלונלי-פלנט לסין ואת הדיסק און קי עם סרטים שסבתא קלרט שלחה מישראל.
אחרי שיחה קצרה עם הדס על החיים בניו-זילנד, נסענו לדבנפורט כדי לראות את קו החוף של אוקלנד מצידו השני של המפרץ (כמו לראות את מנהטן מניו-ג'רזי). 

ראינו צלמנו ונסענו משם לכיוון חוף מוריוואי החביב עלינו מאוד.
פגשנו זוג ישראלים מטבעון שבאו לחודש לניו-זילנד והשאירו בארץ חמישה ילדים בגילאים של 14 ומעלה, היו ממש נחמדים.
אכלנו לנו ארוחת ערב מפנקת לאחר רעב הבוקר, היא כללה סטייקים, יין אדום, פירה, בצל מעט חרוך והרבה מצב-רוח טוב. השתכרנו מעט והחיוכים לא ירדו לנו מהפנים.
עד כאן, חוף מוריוואי, האי הצפוני ניו-זילנד. 3 במארס 2010. 

יום שלישי, 2 במרץ 2010

גאות ושפל



היום לא עזבנו את מוריוואי. האמת היא שהמקום כל כך מדהים שאין שום סיבה אמיתית לעזוב אותו. אחרי שקמנו בעצלתיים ויוסי הכין פנקייקים בפעם ה... בטיול הזה ירדנו לחוף הים המדהים. כמו אתמול האדמה הייתה בגוונים של כחול סגול. הגענו בשיא השפל והים היה אי-שם רחוק. בהמשך היום הוא התקרב מאוד, כסה את הסלעים הקרובים, את המערה וכמובן את השוניות ושוב נסוג לקראת ערב.

ערכנו כמה טיולים בחוף. סתם שוטטות לכיוון צפון תוך בהייה בשחפים, בגולשים ובציפורי הים. בשלב מסוים הגיעו ילדים מאחד מבתי הספר באזור לקבל שיעור בנושא ים. כולם גלשו, וקפצו ואריאל הצטרפה אליהם בשמחה.

אחר כך הגיע תורו של אורי לנדנדות, גם הילה הצטרפה לנדנודים. בהמשך היום אכלנו שניצלים עם תירס ואורז ושוב חזרנו לחוף לטיול אחר הצהריים.
השפל היה בשיאו ויכולנו לטייל לאורך השוניות ואפילו להיכנס למערה שרק לפני פחות מ-6 שעות היו בה מים וגלים בגובה של יותר מ-3 מטר, מדהים!!!

לאורך השוניות יש המון כוכבי ים וחלזונות שאפשר לצלם מקרוב כשהים נסוג. אך גולת הכותרת היא מושבת ציפורי הסולה (Gannet) האוסטרליות שמקננות כאן בהמוניהן על אי בלב ים ועל כמה מצוקים סמוך לחוף.
מושבה בריאה ואפשר להבחין בציפורים בשלבים שונים של ההתפתחות. מגוזל שכולו כדור שלג, דרך ציפור צעירה בגוונים של אפור-שחור ועד לציפור בוגרת לבנה עם ראש בגוונים של כתום.

יוסי טייל עם אריאל לאורך המצוקים. שניהם מאוד נהנו מהאווירה ומהנוף.

עד כאן, חוף מוריוואי, האי הצפוני ניו-זילנד. 2 במארס 2010. 

יום שני, 1 במרץ 2010

חול כחול סגול בסוף העולם


עזבנו את פארק הקרוואנים Shelly beach של רשת Top 10 בתחושה של אכזבה. המחיר ללילה היה יקר והתמורה עלובה. ספסלים וציוד חוף לא מושקעים בלשון המעטה,שבורים, עתיקים ומלאי חזזיות וטחב, מקלחות מוזנחות וגן משחקים לא בטיחותי,לפחות היה שם ג'מפינג פילוו. בקיצור no satisfaction with the reputation. ואם סבתא רחל לא מבינה אנגלית אז התרגום לטורקית הוא ananain amu.

הבנות ארגנו ארוחת בוקר מגניבה ואחר כך הלכו עם אורי לקפוץ קצת באותו זמן ההורים שזכו לכמה דקות של פרטיות וחסד ארגנו את המוטור- הום לנסיעה.
נסענו לאורך החוף המערבי של חצי האי קורומנדל, נופים מרהיבים, אין על ניו-זילנד בקטע הזה בעולם כולו. עצרנו ליד הספרייה הציבורית של העיר Thames. התחברנו לאינטרנט כמו מכורים אמיתיים, העלינו בלוגים ותמונות לרשת. ראינו מה שלום כולם, גם תיבת הדואר קבלה התייחסות, בקיצור הכל בסדר.

המשכנו דרומה לכיוון מירנדה (Miranda), כתוב בספר שיש שם הרבה ציפורים. לא ראינו ציפורים אז המשכנו לכיוון אוקלנד ועצרנו בדרך לאכול מקדונלד'ס בפעם הראשונה בניו-זילנד. היה נחמד, כמו שהילה אומרת "טעים החרא הזה".

החלטנו להשאיר את אוקלנד האורבאנית והצפופה לסוף ונסענו צפונה ומערבה לכיוון חופי הים ממערב לאוקלנד. התקשרנו לאתר קרוואנים בסביבה, המחיר היה חצי מהטופ-טן של אתמול ופשוט הגענו.
ירדנו לחוף הים והמחזה היה מדהים. מזג האוויר השמשי והפסטוראלי של הבוקר התחלף בענני גשם קודרים ובאוקיינוס סוער. הגלים נשברו אל החוף ורצו עשרות מטרים לכיוון הרגליים שלנו. הילדים, במיוחד אורי, לא הפסיקו להתלהב. הייתה רוח משברים שיצרה תרסיס מדהים בזמן שהגלים נשברו.
מה שהיה הכי מדהים היה הגוונים של קו החוף. האדמה חומה-שחורה בעקבות פעילות געשית והיא גם עשירה בברזל מה שיותר על קו החוף ועל הדיונות שמסביב גוונים מדהימים של כחול סגול.
שילוב של אלה עם הרוח, העננים, הגלים והגולשים שסביבנו יוצרים אווירת סוף העולם. בשלב מסוים שוחחנו עם עצמנו ולרגע לא ידענו איזה יום היום, מה השעה וגם איפה אנחנו על המפה – תחושה נפלאה של חופש שאין לו מחיר.

עד כאן, חוף מוריוואי, האי הצפוני ניו-זילנד. 1 במרץ 2010.