יום שישי, 29 בינואר 2010

הדרך לקרחונים


הבוקר התחיל לאיטו, הילה הכינה לנו ארוחת בוקר של חביתות. ארגנו את המוטור-הום ויצאנו לעיר לבלות לצד אגם וואנאקה, יוסי צילם והילדים שיחקו על גדות האגם ושכשכו קצת במים. כדי לחסוך בזמן אסתל הלכה לעשות קניות.

לאחר ארוחה קלה יצאנו לכיוון מערב כשהיעד הוא הקרחונים פוקס (Fox) ופראנץ יוזף (Franz Yosef) הדרך חלפה ליד אגם האוואה וחלקו הצפוני של אגם וואנאקה. אין מילים, כחול עמוק, הרים משתקפים – הנה התמונות.

הדרך מערבה חולפת במעבר הרים גבוה כשיעד הביניים היא העיירה האסט (Haast), הנמצאת על החוף המערבי. הגענו, תדלקנו, נכנסנו לאינפורמיישן, לקחנו מפות של אתרי קמפינג והחלטנו להצפין עוד קצת עד לאגם פארינגה השקט והחבוי.

כולם שמחו שהנסיעה הסתיימה והתפנו לענייניהם האישיים, אסתל דאגה לאוכל, הבנות למדו מעט, אורי שחרר אנרגיה בריצה על הדשא, ואז ניגש לאסתל ואמר

אורי:"אמא תראי הוא בן חמש וכבר מותר לו מסטיק".

אמא:"מי בן חמש?"

אורי:" הוא הצל שלי!!!!"

מחר בבוקר ניסע לפוקס.

עד כאן, אגם פארינגה האי הדרומי, ניו-זילנד.

29 בינואר 2010.

וואנאקה


היום הזה תוכנן להיות יום מנוחה. כל מה שרצינו לעשות זה לרבוץ בפארק הקרוואנים ולא לעשות כלום. בפועל עשינו גם עשינו. קבענו לנסוע עם מאיה ואורן למסלול רוב רוי אך שמענו מהחבר'ה הישראלים האחרים שבפארק שהדרך קשה מאוד למעבר קראוונים אז שיניו תוכניות.

התארגנות בוקר מהירה ונסיעה קצרה לכיוון מאונט איירון (Mt. Iron). הר יפה בגובה 500 ומשהו מטר מעל פני הים שמשקיף על העיירה וואנאקה ועל שני האגמים הסמוכים עליה, אגם וואנאקה ואגם הוואה (Hawea). עלינו, צלמנו, ירדנו לקח שעה וחצי.

לא יאומן כמה אגמים יש כאן בניו זילנד כל אחד יותר יפה ויותר כחול מהשני כמה מים יש להם שיהיו בריאים. הלוואי שהיה לנו טיפה מהמים שיש להם.

המשכנו משם לעולם הפאזלים הסמוך. הצטלמנו ליד המגדל הנטוי שהשעון בו הולך אחורה מאז שנת 2000. נכנסנו למבוך במטרה להגיע לארבעת המגדלים וויתרנו באמצע. נכנסנו לאחר מכן לחדר האשליות. היה נחמד מאוד והילדים נהנו מכל הטריקים של תמונות תלת-מימד, חדר נטוי, ודמויות מפרסמות שמסתכלות עליך לא משנה היכן אתה עומד. את שאר אחר הצהרים העברנו ברוגע בפארק הקרוואנים. הילדים שיחקו, אכלו, נחו בין לבין ולמדו חשבון ואנגלית.

קצר, פשוט, מלאנו מצברים. מחר ממשיכים לחוף המערבי.

עד כאן, וואנאקה האי הדרומי, ניו-זילנד.

28 בינואר 2010.

טרק קצר ומנוחה


הצצנו מחלון המוטור-הום בשעת בוקר מאוחרת לפסגת ההר הנפלא כשאנחנו חונים למרגלותיו. שמחנו שהגענו לכאן אתמול, כי היום הפסגה הייתה מכוסה עננים, יפה אבל פחות. המאורים, אגב, קוראים להר קוק : "זה שמחורר את העננים". לנו זה נשמע הרבה יותר נחמד.

התארגנות קצרה ונסיעה של 20 דקות לצד השני של הרכס והפעם להר טזמן המדהים ולקרחון שלמרגלותיו. הלכנו לראות את האגם הכחול שבדרך לתצפית על הקרחון בדרך התנהלה שיחה בין אורי לאסתל.

אורי:"אמא לאן אנחנו הולכים?"

אמא:"אנחנו הולכים לאגם הכחול"

אורי:"אמא בואי מהר "

אמא:" למה צריך ללכת מהר?"

אורי:"כי האגם ילך"

אמא:"לאן אתה חושב שהאגם ילך?"

אורי:"למפל שלו!!!!!!!!!!"

הגענו לאגם.

אורי:"אמא האגם לא כחול הוא ירוק ואדום, למה אמרו שהוא כחול."

אמא:"נכון מי-אמור הוא באמת לא כחול המים נראים ירוקים והאצות שגדלות בו אדומות."

אורי:"אז צריך לקרוא לו האגם הירוק והאדום"

Veni, Vidi, Vici, אבל ממש קצר. הילדים היו עייפים וכאבו להם הרגליים אז ויתרנו.

נסענו לאגם טקאפו, בדרך חלפנו על אגם פוקאקי, שניהם צבועים בטורקיז מדהים והתמונה כמו מחלום או הזיה של מישהו שלוקח ספידים בכמות מוגברת. נפלאה הייתה ההשתקפות של רכס קוק על המים הירוקים. צלמנו הרבה, עברנו שוב את מעבר ההרים לינדיס המרשים והפתלתל והגענו לוואנאקה.

אין איפה לשים ת'אוטו בוואנאקה, נכנסנו לפארק קרוואנים Top-10. לידינו חונים עוד שלושה קרוואנים של משפחות ישראליות, התיידדנו עם אחת מהן ומחר אנחנו יוצאים לטרק רוב רוי (rob roy), על שם הסקוטי המפורסם שגם עשו עליו סרט.

הילדים קבלו מתוק, בריכה, טרמפולינה, שניצלים וחברים חדשים – הלכו לישון מבסוטים. ההורים ישבו לשיחת מבוגרים עם מאיה ואורן מצור משה שיצאו לחופשה של חמישה שבועות באי הדרומי של ניו-זילנד וגם הם הלכו לישון מבסוטים.

עד כאן, וואנאקה האי הדרומי, ניו-זילנד.

27 בינואר 2010.

הר קוק


הגענו להר קוק קצת לפני הצהריים, הדרך הייתה יפיפייה. הרים התנשאו מכל עבר, מדהים, במיוחד בקטע של מעבר ההרים הצר שעברנו בו בדרך. מימין ראינו את אגם פוקאקי (גם פוק וגם קאקי), שצבעו טורקיז. ספר המטיילים מסביר את תופעת הצבע כמינרל שלא שקע במים בעידן הקרח ולאחר שהקרחון הפשיר המינרל במצב תרחיף וכו'. לפרטים נוספים נא להירשם ללימודי כימיה, פיזיקה וגיאולוגיה איפה שמתחשק לכם.

בדרך חשבנו על כך שאורי אוטוטו בן 3. חלק מהאנשים לוקחים את הילדים בגיל 3 לעשות להם חלאקה בהר מירון שגובהו 1,208 מטר. אנחנו כבר סיפרנו את אורי אך לקחנו אותו להר בגובה 3,755 מטר בניו-זילנד לכבוד היומולדת שלו, אנחנו מקווים שיום אחד הוא יקרא את הבלוג, יסתכל בתמונות ויצחק.

יצאנו לטרק הוקר (Hooker). הטרק נמשך 4 שעות, יוסי סחב את אורי במנשא וחזר מעולף. אורי כבר כבד, הדרך הייתה קשה, היו בה שני גשרים תלויים וצרים, הרבה עליות וקרקע מעצבנת. גם יוסי לא בן 18, אבל למרות הקושי שווה כל צעד ושעל.

הדרך הייתה לאורך נהר, שני הגשרים היו צרים מעל תהום והתנדנדו מצד לצד, טוב שסבתא רחל לא הייתה פה. הנוף מטריף, פסגות מושלגות, חלקן בצורת פנים, קרחונים ענקיים מכל עבר, אין כמו התמונות המצורפות.

בדרך ראינו את אגם מולר (Mueller) האפרפר, ולבסוף הגענו לאגם הקרח של הוקר. האגם נוצר מנסיגת הקרחון, יש בו המון שברי קרחונים בצורות מדהימות, על חלקם סלעים שנדבקו לחלק העליון לפני שגוש הקרח התנתק מהקרחון.

לא ידענו קודם, אך לגושי הקרח יש גוון כחלחל מדהים ובזמן שהם נמסים הם יוצרים צורות מיוחדות שמשתקפות באגם.

בזמן שהיינו באגם הקרח, הבנות הוציאו גושי קרח מהמים, את חלקם המסנו לתוך בקבוקי המים שהספקנו לשתות ואת חלקם לעסנו בהנאה רבה. מטיילים אחרים נכנסו לטבול במים הקפואים, אנחנו צילמנו וצחקנו. חזרנו לקראת השעה 17:00 למרכז המבקרים, אסתל הכינה ארוחת צהריים מאוחרת, שילמנו 18 דולר לרשות הפארק בתמורה להישאר בחניון הלילה. אנחנו מותשים ומרוצים.

עד כאן, מרכז המבקרים הר קוק האי הדרומי, ניו-זילנד.

26 בינואר 2010.