יום שלישי, 19 בינואר 2010

יורדים דרומה


מה שמקשה עלינו לכתוב על הנופים המדהימים של ניו-זילנד, היא העובדה הפשוטה שקשה לנו מאוד לראות אותם. למרות שאנחנו בעיצומו של הקיץ, הוא לא ממש הגיע לכאן. יורד לא מעט גשם ובעיקר יש עננות כבדה, השמים אפורים ובקושי רואים את הפסגות הקרובות. רוב התמונות במצלמות אפורות ויש המון אובך כמעט בכל מקום.

בכל אופן, היום נפרדנו מאזור דניידין. התחלנו את הבוקר (אחרי שכולם אכלו כמובן) בביקור במוזיאון אוטאגו. בכניסה למוזיאון שתי צלחות ענקיות שעומדות זו מול זו. הילדים עמדו כל אחד ליד צלחת כזו, דיברו בלחש ושמעו את עצמם בכל רם. טכניקה פשוטה וידועה של מוקד-החזר התקפה לאור, רדיו וגם לגלי הקול – אך בשבילם זה קסם.

המוזיאון היה מעניין מאוד, את המבוגרים עניינה בעיקר ההיסטוריה הפולינזית, שהמאורים מהווים חלק מהעמים הפזורים לכל אורך האיים הקטנים שבאוקיינוס השקט. מחופי דרום אמריקה, דרך האוויי ועד לניו-זילנד הרחוקה. היו שם כל מיני מוצגים מעניינים כמו סירת קרב מאורית, פסלים, תלבושות וגם סממנים אתניים המאפיינים את פולינזיה.

ראינו גם פסל ענקי של מואה, ציפור ענק שחיה בניו-זילנד ונכחדה זה מכבר. המון מינים של חיות בר,שלדים של ציפורים ופוחלצים של חיות וציפורים האופיניות לאזור. הי גם חדר מלא סירות ואוניות . הי כיף לכולם ובמיוחד לילדים. יישרנו קו בקטע הלוגיסטי וזה אומר כביסה ומיבש, מילוי המקרר, מילוי מים במיכלים, בטריות טעונות ויוצאים לדרך. בסמוך ללונדרו-מט הבחנו בבית מקסים שהגינה שלו מלאה בוורדים. בעלת הבית הסכימה שנקטוף שני וורדים, לא הפסקנו להסניף אותם.

אחר הצהריים עזבנו את מחוז דניידין וירדנו דרומה לקטלינז (Catlins), האזור הדרומי-מזרחי של האי הדרומי, בקיצור קצה העולם התרבותי, למעט דרום צ'ילה ודרום ארגנטינה, אבל זה בצד השני של הפאסיפי. חצינו את קו הרוחב 46 מעלות דרום והגענו לקאקה פוינט, כמו שאמרנו הים סוער, מעונן וקשה לראות או ליהנות מסיבוב קצר על החוף, בקיצור היה קאקה בפוינט קאקה.

המשכנו עוד 10 ק"מ דרומה לנגט-פוינט (Nugget Point), למרות מזג האוויר החורפי היה מדהים, אפילו שנסענו בדרך לא סלולה. צעדנו כ-900 מטר לכיוון מגדלור לאורך מצוק תלול ללא מעקה ברובה של הדרך. הילדים התנהגו באחריות ולמופת. הנוף המשקיף מהמגדלור היה מרהיב. כמה עשרות רבות של מטרים מתחתינו הזדקרו סלעים מהים שאצות ארוכות הקיפו והקנו לסלעים מראה של נשים עם חצאיות. בין הסלעים שכשכו כלבי ים ובעיקר ציפורים. המצוקים היו מטמטמים וגזעי העצים היו ממש מעוותים, רמז עבה לרוחות החזקות באזור.

חזרנו מהר לרכב שלנו, הקור חדר לגוף של אריאל והיא גילתה סימני רעב ועייפות. לאחר התברברות קצרה מצאנו פארק קרוואנים, הראשון אליו נכנסנו בניו-זילנד, בזמן שאסתל הכינה מאפינס גזר, יוסי טיגן שניצלים. לאחר ארוחת הערב תפרנו את דגלי אוסטרליה וניו-זילנד לתרמיל הירוק.

בהמשך הערב השכבנו את הילדים לישון מוקדם באופן יחסי כשבטנם מלאה וגופם מחומם, שלא ישלחו לנו עובדת סוציאלית עד לפה. בכל אופן,אם היא תרצה בכל זאת להגיע אנחנו באו-וואקה (Owaka), שזה משהו כמו סוף העולם שמאלה, 20 מטר מחוף הים.

עד כאן, או-וואקה, האי-הדרומי ניו-זילנד. 18 בינואר 2010.

דניידין


אחרי מזג אוויר סוער במיוחד בקרוואן שלנו והפעם בפנים ולא בחוץ, קמנו בשעה ממש מאוחרת, מעט אחרי השעה 9 בבוקר. ככה זה כשנמצאים במדינה שהשמש שוקעת בה בסביבות 10 בלילה והאור האחרון הוא בסביבות 11 בלילה. בכל אופן כולם ישרו קו עם ההיגיינה והתקלחו להם. יוסי הכין פנקייקים בכמות גדולה, גם ילדי משפחת אייזנברג הצטרפו לארוחת הבוקר. בזמן שהתארגנו, האייזנברגים המשיכו בנסיעתם דרומה. אנחנו החלטנו שטרם מיצינו את האזור, ומכיוון שזמננו בידינו החלטנו לספוג את אווירת העיר דניידין כמו שצריך, איזה יום נהדר עבר עלינו, למרות מזג האוויר קריר ומעונן לסירוגים, כ-15 מעלות בשיא הקיץ הניו-זילנדי.

נסענו לאורך קו החוף היפיפה של חצי האי אוטאגו והגענו למבואות דניידין, הדבר הראשון שעשינו היה למלא את מיכלי המים ואת מיכל הדלק. החנינו את המוטור-הום ברחוב צדדי והתחלנו לטייל בעיר. העיר מדהימה, יש בה מבנים ויקטוריאנים מדהימים שהשתמרו מאז יישובה של ניו-זילנד על ידי האירופאים במאה ה-19. רובם שופצו ברבות השנים והם משתלבים באופן מרתק ויפה עם בנייה מודרנית. ראינו את בניין בית המשפט ולא הרחק ממנו את בית הכלא, כאלה שהיו בעבר מרכזי סחר ומרכזים פיננסיים, ביקרנו בכנסייה הסקוטית הראשונה באוטאגו שנמצאת על גבעה בלב העיר. היא בנויה בסגנון ניאו-גותי מרשים במיוחד כשהאבן האפורה משתלבת היטב בנוף כשהעיר במצב רוח סגרירי. פנים הכנסייה מרשים לא פחות, עיצובי עץ וויטראז'ים שמקנים חמימות לחלק הפנימי.

מקום מרשים נוסף היה מוזיאון ההתיישבות של אוטאגו. הוא מתאר את ימיה הראשונים של דניידין, יש בו הרבה תמונות בשחור לבן ואף אולם שלם שיש בו המון פורטרטים של ראשוני המתיישבים הלבנים, ראינו גם אגף שלם שהוקדש לבונים החופשיים. המון סוגים של כלי רכב ממונעים ולא ממונעים שהשתמשו בהם לאורך ההיסטוריה ואפילו רכב שחור של פעם שאליו מחובר קרוואן משנת 1949. הבנות רכבו על אופניים של פעם, כאלה שהגלגל הקדמי גבוה משתיהן, גם אורי נרתם למשימת הרכיבה. בהמשך אריאל קבלה אתגר בלשי ופתרה לא פחות מ-11 חידות שמשולבות בהן כתב סתרים עם רמזים של מוצגים במוזיאון. התרשמנו גם מהפרק המאורי של המקום אך בעיקר מההווי ומהחיים בדניידין לאורך 130 השנים האחרונות.

לאחר המוזיאון המשכנו לכיוון תחנת הרכבת ההיסטורית של דניידין – מדהימה, מדהימה!!! התחנה בת מאה שנים ויותר יש בה שתי קומות וכולה פסיפסים עם ציורים וסמלים של רשות הרכבות הניו-זילנדית. למעלה יש ויטראז'ים שמצוירים בהם קטרים. הקופות בעיצוב היסטורי עשויות משיש. בקומה השנייה יש מוזיאון אומנותי והיכל התהילה לספורט הניו-זילנדי. למרות ההיסטוריה והעיצוב הממש עתיק, התחנה עדיין פעילה ונוסעות בה רכבות מודרניות וגם רכבות עתיקות שנוסעות במסלולי תיירים לאורך ההרים בסביבה.

התחנה האחרונה להיום הייתה רחוב בולדווין (Baldwin), רחוב שרשום בספר השיאים של גינס כרחוב המשופע בעולם. החנינו את המוטור-הום בכניסה לרחוב. יוסי ואריאל טפסו במעלה הרחוב ולאחר צעידה של 400 מטר הם מצאו את עצמם בגובה של 105 מטר (יחס השיפוע 1:1.266) מהכניסה לרחוב. דניידין השתקפה מלמעלה כעיר מרהיבה שמצד אחד היא אסתטית, אורבאנית ומתוכננת. ומצד שני יש בה את הנופים הפראיים בעולם ושלל חיות שהטבע יצר הייחודיות רק לאזור הזה.

חזרנו לנקודת השינה שבסמוך לגן המשחקים. עוד דבר חשוב, הספקנו לרכוש היום ממיר חשמלי שממיר את מתח 12 וולט של המוטור-הום ל-220 וולט 50 הרץ וכך אין לנו תלות חיצונית בכל הקשור לטעינת המחשב, מכשירי הטלפון הניידים וסוללות המצלמות – תחי העצמאות!!!!!

עד כאן, חצי האי אוטאגו, האי הדרומי ניו-זילנד. 17 בינואר 2010.

חצי האי אוטאגו


הבוקר התחיל בלימודים במקום בו ישנו בלילה. לאחר מכן נסענו לחצי האי אוטאגו. התחלנו את ביקורנו בחצי האי בביקור בטירה היחידה בניו-זילנד ובגנים המטופחים הצמודים לה. טירת לארנאק (Larnach Castle). הטירה נבנתה בשנת 1871, הבעלים הספיק לאבד שתי נשים ובת בחייו ולבסוף שם קץ לחייו לאחר שגילה שאחד מבניו מנהל רומן סוער עם אשתו השלישית. כמה עצוב וטראגי לראות את כל העושר וההוד ששווים כקליפת השום למשמע סיפור המשפחה. לאחר שהבעלים הלכו לעולמם, הטירה הוזנחה, התפוררה וכמעט והתמוטטה, בשנת 1967 היא נקנתה ושופצה ע"י משפחת בארקר, הם אף קנו רהיטים אוטנטיים שתאמו את התקופה בה נבנתה הטירה.הם מנהלים את המקום וגרים בו עד היום.

הסתובבנו בטירה והתרשמנו מהחדרים היפים והריהוט המיוחד. אחת העובדות במקום הראתה לאורי איך היא מותחת את השעון העתיק (זה שעון שיש למתוח אותו פעם בשמונה ימים). כמובן שזה הזכיר לנו את סבא ג'ו שמתקן שעונים. בטירה שלוש קומות ומגדל שממנו נשקף נוף עוצר נשימה של חצי האי אוטאגו. הילה הצהירה שהיא רוצה להיות מאוד עשירה כשתהיה גדולה ושתהיה לה טירה משל עצמה, עם רהיטים עתיקים ויפים. הלוואי שתצליח להגשים את כל חלומותיה וגם את זה.

לאחר סיור בגנים שמסביב לטירה חזרנו למוטור-הום לארוחת צהריים והמשך לימודים, נסענו לטייל בחצי האי, עצרנו לתצפית במפרץ סנדפליי (sandplay), המצלמה לא הפסיקה לקלוט תמונות נוף מטמטמות של גלים אדירים הנשברים בעוצמה לחוף, מצוקים תלולים וסלעים המזדקרים מן הים.

משם המשכנו צפונה ומזרחה לנקודה הרחוקה ביותר בחצי האי. העיר דניידין נראתה מרחוק כמו מקבץ של נקודות. בקצה חצי האי יש מגדלור ולידו נמצאת מושבת האלבטרוסים הגדולה ביותר בחצי הכדור הדרומי. יש גם מרכז מבקרים מעניין שמסביר את חיי הציפורים המיוחדות האלה, את תתי הזנים ופיזורן הגיאוגרפי בעולם כולו. במרכז פגשנו אישה מאורית בשם מרי, היא הרשתה לנו לצלם מקרוב את הפנים שלה ובמיוחד את הקעקוע האופייני לבני העם המאורי, כזה שנמתח בסלסולים מהשפה התחתונה לאורך הסנטר. מרי הסבירה על בני עמה, על מורשת המקום ועל האדמה הקדושה שאנחנו דורכים עליה.

לאחר הביקור במרכז האלבטרוסים, שמנו פעמינו לכיוון מרכז חצי האי אוטאגו, מצאנו חנייה בסמוך לגן משחקים לילדים, נעביר כאן עוד לילה.

עד כאן, חצי האי אוטאגו, האי הדרומי ניו-זילנד. 16 בינואר 2010.