יום שלישי, 19 בינואר 2010

אסתל בת 40


הבוקר התחיל בכך שגילינו שהדוד שלנו לא פועל ובעצם אין מים חמים. מי שספג על בשרו (תרתי משמע) את העובדה הזאת הייתה הילה, שהתקלחה במים קרים ושיחררה צעקות תסכול לחלל של המוטור-הום.

נסענו לדנידין (Dunedin), אחת הערים הגדולות לחופו המזרחי של האי הדרומי והתרשמנו שיש הרבה מה לעשות שם. יוסי הוריד את המשפחה במפעל השוקולד המפורסם של קדבורי (Cudbury) שמייצר כ-85 אחוזים מהשוקולד שמיוצר בניו-זילנד. הסיור במפעל החל בהתלהבות גדולה אך כיוון שביום שישי אין יצור במפעל לא יכולנו לראות את תהליך היצור האמיתי ולכן הסיור היה קצת משעמם. מלבד מפל השוקולד בגובה שלוש קומות בערך שהיה מלהיב ומרגש. אורי התלהב כל כך. כל ילד קיבל מספר טעימות מה שעזר להם ליהנות יותר מהסיור.

בזמן שהמשפחה בקרה במפעל יוסי קפץ למרכז שירות לטיפול בקרוואנים. התקלות החשמליות סודרו כעבור שעה, באותה הזדמנות מלאנו גם מים והמשכנו הלאה.

אחרי הביקור במפעל השוקולד יוסי הכין לכולם פסטה בולונז נחמדה. וידאנו שהבטן לא מקרקרת לאף אחד ונסענו לאחד מחופי הים המרהיבים שראינו עד כה בטיול. מזכיר את שניים-עשר השליחים בויקטוריה, גם פה יש מצוקים אדירים שיורדים במאונך לים ולידם מונוליתים בצורות שונות שמזדקרים מהים. טיפסנו על המצוקים, אחר כך ירדנו דרך נקבה שנחצבה בסלע לחוף הים. הילדים השתעשעו בלברוח מהגלים שאיימו להרטיב להם את המכנסיים והנעליים. העלייה חזרה למוטור-הום הייתה קשה, תלולה וארוכה. כל הכבוד לילדים שעלו את הדרך ללא קיטורים והכי כל הכבוד לאורי שטיפס את הדרך בעצמו, או ליתר דיוק 98% ממנה. זה היה סיום נפלא ליום שקצת נמרח.

גולת הכותרת של היום היא שעברו 40 שנה מאז ה-15 בינואר 1970, היום בו אסתל חלאק יצאה לאוויר העולם, איפשהו בבית חולים בביירות שבלבנון.

אז מה עשינו? קודם כל קנינו עדשה בשבוע שעבר (ראה פרק בלוג "העדשה" באוסטרליה) אחר כך לקחנו אותה לניו-זילנד לכבוד יום ההולדת. כל היום ברכנו אותה. היא קבלה טלפונים מכל המשפחה שלה בישראל. גם אחיותיו של יוסי וגיסיו הצטרפו למברכים הטלפונים. איזה כיף היה לדבר עם כולם והפעם גם עם אנשים שלא דיברנו איתם מאז שיצאנו מהארץ כמו טל, אילן, סו, צבי ורפי. כמה אנחנו מתגעגעים.

בשעת ערב מאוחרת מצאנו מסעדה הודית שנקראת India Gate, על שם השער המפורסם שהבריטים בנו בנמל מומבאי. אכלנו כל מה שאנחנו אוהבים: צ'יקן טיקה, נאן- קשמירי, גבינה ושום. בשר ברוטב קארי מתקתק בסגנון האריאנה, קולפי לקינוח שעוטר בנרות עם הספרות 4 ו-0.

מזל טוב אסתליקה!! כן ירבו שנותיך ויעצים אושרך! אוהבים אותך מאוד!

בעלך, ילדייך, 4 מיליון ניו-זילנדים וגם 13 מיליון כבשים.

נסענו לאזור מנוחה מצפון לדנידין, והנה עובר לו עוד יום.

עד כאן, בין דנידין לפלמרסטון, האי הדרומי ניו-זילנד. 15 בינואר 2010.

האריה, המכשפה וארון הבגדים

המאורים שהגיעו לשני האיים הגדולים האלה קראו לארץ אאו-טא-רואה (Aotearoa) שפירושו ארץ הענן הלבן הארוך. צדקו המאורים, למרות שאנחנו בשיא הקיץ מזג האוויר היום היה מעונן לגמרי. כל הנסיעה הייתה במזג אוויר אפרורי שלוותה ברסיסים ובממטרים של גשם. הקור לא נוראי בכלל, בכל זאת שיא הקיץ הניו-זילנדי ואנחנו נחכה להתבהרות בהמשך.

הגענו לוואיטאקי (Waitaki), ספר המטיילים מתאר שם ציורי סלע מאורים בני מאוד שנים בגוונים של אדום ושחור המתארים צייד של ציפורי מואה (נכחדה) ואת הפלישה האירופאית. הגענו לציורי הקיר והם נראו מעט חיוורים כי סלע הגיר נשחק ולפני שגידרו את המתחם כבר הספיקו לקלקל אותו בגרפיטי.

לא הרחק משם נמצא מרכז העולם הנכחד. גיאולוגים גילו שם מאובנים בסלע, בעיקר של חיות ימיות פרהיסטוריות כמו דולפינים ענקיים ושאר יצורי ים. האיש החביב שעובד במקום נתן לילדים (שלנו ושל איזנברג – מורן, תומר, רוני) כמה גושי אבן פריכים והם הוציאו מהם צדפות וקונכיות, ממש כמו גאולוגים אמיתיים. הילדים נהנו מאוד מתהליך.

בהמשך נסענו לעמק וואיטאקי לאתר גיאולוגי שנקרא סלעי הפילים (Elephant rocks). כל המקום הוא עמק קטן וקמור שיש בו סלעי גיר בצורות שונות ומעניינות שמזכירות חיות. האתר שמש כמחנהו הצבאי של אסלן ושל הנארנים בסרט האריה, המכשפה וארון הבגדים. הילדים התלהבו והסתובבו באתר ללא הפסקה. מדי פעם שחררו צעקה : "למען אסלן". אחרי שחזרנו למוטור-הום חלצנו מהם את הנעליים והגרביים שהיו ספוגי מים וייבשנו אותם בעזרת אוויר חם על הדש-בורד של המוטור-הום.

גם לוגיסטיקה צריך במסע הזה, עצרנו למלא דלק ולקנות כמה דברים מהסופר במיוחד קורנפלקס שלהילה כל כך התחשק.

הנקודה הבאה הייתה מו-אראקי (Moeraki), מפרצון נחמד שכמה סירות דייג עוגנות במימיו שכל כך אופייני לאי הדרומי. מדרונות ירוקים שלא נגמרים ורועות בהן כבשים (13 מיליון בערך), פרות, לאמות, סוסים וארנבות.

אתר נחמד לאורך חוף הים הסמוך נקרא הבולדרים ובשפה המאורית טה-קאיהינאקי te-kaihinaki הסלעים העתיקים. אלה סלעים שנראים בזלתיים ומוטלים להם באופן מוזר על החוף. צורתם כדורית כמעט לגמרי. הילדים והמבוגרים קפצו על הסלעים והצטלמו בכל מיני זוויות נחמדות. בזמן שמשפחת אייזנברג הלכה לבית הקפה הסמוך, אנחנו נשארנו בחניון והבנות למדו חשבון ואנגלית.

האתר האחרון ליום הזה היה מושבה של פינגווינים כחולים וצהובי עין וכן כלבי-ים. המושבה נמצאת בסמוך למגדלור שלידו אתר הנצחה למתיישבים הלבנים הראשונים. האור המאוחר מתעתע בכולנו. חשבנו שהשעה היא 7 בערב וכבר היה קרוב ל-10 בלילה, הילדים טרם אכלו ארוחת ערב. עובדת סוציאלית דחוף.

לאחר התברברות קצרה בכביש נסענו למקום מנוחה ליד פלמרסטונס, הילדים אכלו ארוחת ערב ונגמר היום. לא יאומן אבל שברירי אור היו בשמים עד השעה 11 בערך.

עד כאן, פלמרסטונס, האי הדרומי ניו-זילנד.

14 בינואר 2010.

קרוואן חדש, התארגנות ו...






ההצהרה שנקום לפני השעה 8 בבוקר הייתה מנותקת מהמציאות. הג'ט-לג עשה את שלו ולקראת השעה 9 בבוקר פתחנו את העיניים. יוסי קם במהירות, קפץ ללובי של מלון סודימה ובקש שיקפיצו אותו למרכז של אפולו בכרייסטצ'רץ'. לא שמהרנו לקחת את המוטור-הום, פשוט היינו בלי גרם אחד של אוכל ויש שלושה גוזלים שעוד מעט יתעוררו ויתבעו את מנת החלבון-שומן-פחמימה של הבוקר.

המלון היה נהדר, נעים, מרווח, מסודר ונקי. בדיוק ההיפך הגמור מהג'יפה שבה ישנו לילה קודם בבריסביין והמחיר כל כך קרוב. בכל אופן, לקח ליוסי כשעתיים להביא את המוטור-הום מאפולו. הפעם רשמנו כל דפיקה ושריטה אפשרית, הבאנו כמה שיותר ציוד בחינם ואפילו לקחנו כמה מוצרי מזון שהדיירים הקודמים השאירו בארגז. אין ספק שמרטין המקסימה מבריסביין דאגה לנו, כי קבלנו מוטור-הום כמעט חדש.

לקראת צהריים רוב הציוד כבר הועמס על המוטור-הום, יצאנו לקנות כרטיס SIM מקומי בשדה התעופה ומשם נסענו ל-pak'n save, רשת הסופרמרקטים הזולה בניו-זילנד. כך יצא שהילדים אכלנו ארוחת בוקר ב-2 בצהריים, כל הכבוד להם לא הייתה אינתיפאדה.

יצרנו קשר עם משפחת אייזנברג, חברים של חברים שלנו שהגיעו לניו-זילנד ל-6 שבועות (כל הכבוד להם), נסענו כ-250 ק"מ דרומה לאורך החוף המזרחי והגענו עד לעיר או-אמארו (Oamaru), הלכנו ישר לצפות בפינגווינים צהובי העין ליד אחד החופים. הציפורים האלה ממש נחמדות ומדדות אל החוף בצורה ילדותית, מעט גמלונית. לאחר נסיעה קצרה החנינו את הרכבים בצידי הדרך. אסתל ארגנה לארוחת ערב אורז ואפונה.

עד כאן, צידי הדרך ליד או-אמארו, האי הדרומי ניו-זילנד.

13 בינואר 2010.


נוסעים לניו...


לפני כמה שנים באה ז'קי, דודה של אסתל להתארח אצלנו בפרדס חנה. יוסי ישב על המחשב בחדר העבודה, קרא על ניו-זילנד, חפש קרוואנים ומקומות מעניינים להיות בהם. ראה תמונות וריר נזל לו מהנופים שהשתקפו מהם.

ז'קי שאלה מתי אתה רוצה לנסוע לשם? והתשובה הייתה בעוד 7 שנים כשאשתחרר מהצבא.

ז'קי אמרה שיוסי משוגע לחפש קרוואנים 7 שנים לפני שנוסעים, אם בכלל ניסע. היא צדקה... אנחנו באמת משוגעים אבל רק קצת.

לפני שנה וחצי בערך לא היה ברור המשך עתידו של יוסי בצה"ל. הוא היה מועמד לתפקיד עוזר הנספח הצבאי בהודו, שיושב בבירה ניו-דלהי. התהליך היה ארוך ונמשך יותר משנה. זה היה נושא השיחה העיקרי במשפחה, אם ניסע, לאן ניסע, מתי ניסע, איך יהיה.

כששאלו אותנו חברים מה קורה אתכם בשנה הבאה התשובה הייתה: בקיץ הבא אנחנו נוסעים לניו... אם יוסי ימשיך בצבא ניסע לניו-דלהי, ואם יפרוש ניסע לניו-זילנד. יוסי יצא לחופשת פרישה ב-1 ביולי 2009, ב-6 ביולי היינו על המטוס.

היום הוא היום ה-190 של הטיול שלנו, חודשיים וקצת בווייטנאם בתאילנד, ארבעה חודשים באוסטרליה, היום בשעה 17:30 נחתנו בניו... עם חיוך אידיוטי על הפנים.

כרונולוגיה – ישנו בבריסביין בגסט האוס מוזנח, מלוכלך שאין בו אוורור, בושה לבעלים הישראלים על מצב המקום ועל הכסף שגבו מאיתנו. אין דבר חלק מהחוויה. המונית הגדולה של yellow cab, הגיעה בדיוק בשעה 7:00. העמסנו את עצמנו ואת הציוד הכבד שלנו, עצרנו במאפייה לקנות קצת מאפים ושוקו לילדים ומשם לשדה התעופה. נפרדנו בחיוך מ-50 דולר כולל טיפ לנהג, נזכרנו בשיר של מאיר אריאל ז"ל ונכנסנו לטרמינל הבינלאומי של בריסביין.

כצפוי, הצ'ק אין באייר ניו-זילנד לא עבר חלק. שינויי חוקים, מטען חורג, העברת ציוד. בסוף ויתרו לנו על משקל היתר, שלחנו לבטן המטוס 115 ק"ג, העמסנו על גופנו עוד 30 ק"ג, לא כולל 11 ק"ג העגלה של אורי – אמא'לה.

הטיסה הייתה מדהימה, יוסי פטפט עם הדיילת ותוך כדי שיחה גילה שהיא מצ'ילה. משפחתה הגיעה לניו-זילנד כפליטים בשנת 1973 עם נפילת משטרו של סלבאדור איינדה (תקראו בוויקיפדיה). ישר השיחה עברה לספרדית והמנטאליות הבריטית הקרירה התחלפה בשיחת חולין קולחת. פתאום קיבלנו אוכל אקסטרה, יין חופשי בכוסות זכוכית ויחס אישי לכל אורך הטיסה.

באופן די מרגש, קיבלנו פתק אישי מהטייס. הוא שמע שאנחנו מתכננים זמן רב את הטיול וכתב לנו על מקומות מומלצים במדינה ואחל לנו שהייה נפלאה. היה יותר מרגש כשלפני הנחיתה, הטייס פנה אישית למשפחת טסטסה בספרדית ואחל לנו טיול מוצלח ואפילו ברך. יותר מאוחר הבנו שמשפחתו באה לניו-זילנד מפרו.

נחתנו, עברנו שוב בידוק בטחוני ביציאה. הצהרנו על מוצרי מזון שיש לנו. רכב מהמלון בא לאסוף אותנו מהשדה והנה אנחנו בחדר 735 של מלון סודימה, אכולים ומקולחים. מחר לוקחים את המוטור-הום מאפולו ויוצאים לראות את ניו...

עד כאן, כרייסטצ'רץ', האי הדרומי ניו-זילנד.

12 בינואר 2010.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

פרידה מאוסטרליה


את שלושת הימים האחרונים שלנו בילינו בפארק הקרוואנים treasure island בגולד קוסט. בעיקר נחנו, אכלנו ונכנסנו למיני שגרה בתוך האין שגרה שלנו. ג'מפינג-פילוו, בריכה, לימודים, חברים לרגע....

לא יאמן, אך רק אתמול נחתנו באדלייד. זה היה ב-13 בספטמבר והנה חלפו להם ארבעה חודשים כהרף עין. הגיע לסיומו הפרק הארוך ביותר בטיול שלנו.

לפני מספר שעות החזרנו את המוטור-הום לחברת אפולו בבריסביין, אנחנו כבר באיזה חדר ללילה, אצל בחור ישראלי שמחזיק גסט-האוס במרכז העיר. גם מלון ללילה הראשון בניו-זילנד מצאנו, ממש קרוב לשדה התעופה ובמרחק הליכה מחברת הקרוואנים בכרייסטצ'רץ'.

אתמול ארזנו הכל, זה היה לא פשוט אחרי ארבעה חודשים. נאלצנו להיפרד מציוד ובלית ברירה קנינו תיק קטן לדברים שעוד נשארו.

הנה הסיכום היבש:

קילומטרים – 16,885.

פנצ'ר – 1

ימים – 121

לילות בפארקי קרוואנים – 73

לילות בשטח - 48

מדינות – 1+5: ויקטוריה, ניו סאות' ווילס, דרום אוסטרליה, נורטרן טריטורי, קווינסלנד וכמובן טריטוריית עיר הבירה קנברה.

הכי צפונה – פורט דאגלס קווינסלנד.

הכי מזרחה – ביירון ביי ניו סאות' ווילס.

הכי דרומה – פארק אוטווי ויקטוריה.

הכי מערבה – קאטה טג'וטה נורטרן טריטורי.

הכי מקסים – נלסון ביי.

הכי הזוי – קובר פידי.

הכי מפחיד – הנסיעה למערות בבלו מאונטיינס.

מקומות יפים – המון! תקראו את הבלוגים.

חיות שראינו: קנגורו, וולאבי, פוסום, קואלה, ציפורים אינספור, תנינים, דולפינים, כלבי ים, לוויתנים, פינגווינים, לטאות ענק, נחשים ועוד כמה שבטח שכחנו.

ועכשיו לסיכום הרטוב... איך מסכמים ארבעה חודשים כל כך מלאים ועמוסים בחוויות. אוסטרליה ענקית ומדהימה, המרחק שעברנו בה עצום והמרחק ממקום למקום עצום גם הוא. מה שבטוח שהשינוי שעברנו כמשפחה וכל אחד בפני עצמו הוא לא פחות גדול. ראינו המון מקומות מעניינים ומגוונים פגשנו אנשים מכל הסוגים, חיים כאן אחרת אין ספק. בכל חלק של אוסטרליה הדברים דומים ושונים זה מזה. הצלחנו לחוות מזגי אוויר שונים לפעמים אפילו ביום אחד. בתוכנית המקורית תכננו לעשות 4,000 ק"מ עשינו כמעט 17,000 כל הכבוד לנו. אנחנו מסיימים את אוסטרליה בתחושה שבהחלט חווינו אותה היטב נהנינו ואנחנו ממשיכים הלאה בתחושה של מיצוי וזה טוב כי כידוע היא לא נמצאת מעבר לפינה.

עד כאן, מרכז בריסביין, קוויננסלנד.

11-9 בינואר 2010.

יום שישי, 8 בינואר 2010

העדשה


מונולוג מאת הבעל של אשתו

אשתי שתחיה אוהבת לצלם. למה? ככה!! כל אחד אוהב משהו, נדלק על משהו ובגלל זה העולם שונה ומגוון. אז לפני שנתיים בערך הלכה לחברת "טבע הדברים" בהרצליה ונרשמה לקורס צילום בסיסי.

קנתה מצלמה דיגיטלית אחוש שרמוטה, כזו שחורה עבה של קנון עם עדשה בעובי 2 צול לפחות, אחרי שנה קנתה עוד מצלמה של קנון, הפעם קטנה יותר כמו קופסת סיגריות "רויאל", קנט, וכו' אבל מה גם משוכללת. אחלה זום אחלה מפתח, אחלה הכול. בקיצור – מצלמה בונבוניירה כפרה עליה.

אבל מה, אבל מי, כל הזמן דיברה על עוד עדשה, כזו שמציצים ממנה למיותר רחוק ורואים גם יותר ברור. אבל לא קנתה. למה לא קנתה? לא יודע ואם הייתי יודע הייתי מחליף את פרויד, יונג ושאר מומחים בתחום הנפש, אני הסתפקתי בשוקולד.

בזמן שדיברה על העדשה נכנסה לאתרי אינטרנט, בררה מחירים, שאלה התייעצה, בדקה, וגם קיבלה דוקטורט מפרופסור עדשוביץ על מחקר חלוצי בתחום.

היינו בתאילנד – נכנסנו לחנויות של עדשות אבל לא קנינו.

היינו בסייגון ובהאנוי – נכנסנו לחנויות קטנות שלמוכרים בהם היו עיניים קטנות. יצאנו עם עיניים קטנות אבל בלי עדשה (לא גדולה ולא קטנה)

אחר כך נסענו להונג-קונג. הסתכלנו בשדה תעופה על עדשות. היו שם יאמבה, המון, טונה עדשות ולא קנינו.

בסוף הגענו לאדלייד, נכנסה לאינטרנט ומצאה עדשה בבריסביין. רצתה אותה אבל לא קנתה. למה לא קנתה, לא יודע!! למה שלא הסכימו לקבל כרטיס אשראי בינלאומי.

טלפנו אליהם מאמצע המדבר, איפה שהקנגורו בקושי מגיעים. אמרו בחנות, יש העדשה, תבואו.

בסוף נובמבר היינו בחנות, ראתה העדשה, בדקה, מששה, מזמזה, נהנתה אבל לא קנתה. למה לא קנתה? למה אמרו לה בחנות אם תקני חודש לפני את טסה לניו-זילנד תקבלי בשדה תעופה החזר מע"מ – השתכנעה לא קנתה.

בסוף דצמבר לפני באנו בבריסביין עוד הפעם, טלפנה בחנות ושאלה אם יש עדשה, אמרו יש תבואי, אבל תדעי שזה לא עדשה מושלמת ויש תלונות.

קצת דאגה קצת חשבה, שלחה מייל למורה שלה לצילום. מאוד נחמד המורה לצילום, ענה לה ארוך ובסבלנות, אפילו יותר נחמד מאני. אמר לה המורה זו עדשה כדאי שיש אותה בתיק. תקני.

באנו בחנות לקנות העדשה. לא קנינו!!!!!!!! סאאאאאאממממקקקק. למה לא קנינו? למה מחיר עלה, שנה חדשה. התעצבנה, התעצבנו, הלכנו.

אחרי זה אני לחשוב עם עצמי. היא שבוע הבא בת 40. הביאה לי שלושה ילדים יהיו בריאים, נתנה להם חלב, ניקתה להם התחת מתי אני ללכת בעבודה. בטיול נחמד לי איתה, היא לבשל אוכל טוב, ללמד ילדים חשבון, לנקות מוטור-הום מתי מלוכלך.

ואני כבר יותר מנוסה מקארל יונג וזיגמונט פרויד. למה מתי הם כתבו ספרים על פסיכו-אנליזה אני כבר חצי שנה בתוך קופסה עם כולם כבר כותב ספר על פסיכו-קריזה.

אמרתי לילדים: אתם להישאר פה רואים טלוויזיה, משחקים יפה אוכלים מה אתם רוצים, אני לוקח אמא שלכם בחנות עדשות.

נכנסנו בחנות פעם שנייה היום. אני להוציא כסף מארנק, נותן לגברת מאחורי שולחן. גברת נותן עדשה, פילטר UV, קבלה, אחריות – ברוך השם.

אנחנו לחזור ברגל מחנות עדשות לאיפה פארק קרוואנים, שם אוטו שלנו עומד.

בדרך מדבר עם אישה של אני, מסתכל על פרצוף שלה רואה צבע היה קודם אדום עכשיו ורוד-לבן. פה סגור מכווץ קודם, עכשיו פתוח צוחק שיניים יפות.

ככה אני לישון בשקט בלילה. מה אני צריך בעיות בשביל צינור 3 צול עם זכוכיות בפנים.

יומולדת 40 שמח אסתל. הקורס הבא שאני רושם אותך אליו הוא לא קורס צילום מתקדם אלא קורס בתהליך קבלת החלטות.

עד כאן, Big-4 Treasure Island, gold coast QLD

8 בינואר 2010.

יום רביעי, 6 בינואר 2010

מקדונלד'ס אינטרנט ומקלחת


אנחנו בשלהי יום נוסף שהיה חביב למדי. התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת בניו-איטלי. צלמנו כמה תמונות במתחם המורשת הזה, מעניין מאוד וגם טראגי לחשוב שמתוך 340 נוסעי אונייה רק 217 הגיעו בחיים לאוסטרליה וכל זה קרה לפני 130 שנה בלבד.

בכל אופן, נסענו צפונה עד שהגענו לעוד חוף ים אוסטרלי טיפוסי (חוף לבן, גלים נהדרים, ים כחול-טורקיז, חופים לבנים, גולשים ומזג אוויר מושלם). אורי שחרר קיטור בנדנדה של גן המשחקים, אסתל ישבה להילה ואריאל על הראש בנושא הלימודים שלהן, אכלנו דברים מזדמנים מהמלאים האחרונים שנשארו לנו, בעיקר דגנים, פסטות למיניהן. באופן חריג הכנו פנקייקים לארוחת צהריים.

לאחר נסיעה קצרה הגענו למרכז שירות על פאסיפיק הייויי, כבר נתקלנו בכאלה בעבר, החלטנו להישאר לישון פה. כולם אכלו מקדונלד'ס, דיברנו עם המשפחה באינטרנט ואיזה גברת נחמדה במרכז ה שירות נתנה לנו מפתח למקלחות החמות שיש כאן. הלילה הוא הלילה ה-20 ברצף מחוץ לפארקי קרוואנים מסודרים, מחר נתפנק קצת בפארק ביג 4 שליד הגולד קוסט...

עד כאן, מרכז שירות צ'ינדרה על הכביש הראשי, צפון-מזרח NSW.

7 בינואר 2010.